<h1>ראב"ן שו"ת סימן קט"ו</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ומה שטוען שמעון איני רוצה שתתבזה אשתי ותשבע, מאן לימא דהילכתא כר' אליעזר דילמא הילכתא כר' מאיר דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו, ואפילו את"ל הלכה כר"א מאן לימא לן דשבועה הוי ביזוי דא"כ לית ליה לר"א הא סתמא דתנן [כתובות פ"ו:] המושיב את אשתו חנונית או אפיטרופסית הרי זה משביעה כל זמן שירצה וליפלוג עלה, אלא מדלא פליג ש"מ דס"ל כמתני' דבעלה משביעה, והשתא בעלה משביעה ולא חשיב ליה ביזוי לאחר מי מצי אמר איני רוצה שתשבע ותתבזה הילכך אין בדברי שמעון כלום, וא"ת שבועה דבעל שלא בב"ד הוא ואין מתבזה, איברא הא נמי אין מתבזה דהא לא אתיא קמן ב"ד דבעלה טוען בשבילה ולא מתבזה. וגבי נדר צריכה לבא לפני ב"ד לפרט הנדר ופעמים יש בושת בפריטה כגון דברים שבינו לבינה, ואליבא דמאן דאמר אין הבעל מפיר אלא חכם מפיר, וגם נדרים אחרים דאיכא בושת וביזוי לפרט בזה אמר ר"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו, וכן כל נדרים דאזלא קמי בית דינא וכל היכא דלא אתיא קמי ב"ד לא אמרינן. ותו הא דתנן [שבועות ל"ו:] שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים, אמאי לא אמר ר"א עלה בד"א בפנויה אבל בא"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו, ומדלא אמר הכי יש לומר דבשבועה לא אמר ר"א הכי. וכל שכן בזמן הזה שהנשים אפיטרופסות וחנוניות ונושאות ונותנות ולוות ומלוות ופורעות ונפרעות וניפקדות ומפקידות, ואי אמרינן אין נשבעין על משאן ומתנן לא שבקת חיי לכל ברייה ואתי לאימנועי מלישא וליתן עמהן, ויש משום תקנת השוק לעשות תקנה שלא ימנעו כדאשכחן בכמה דוכתי דחשו חכמים לתקנת השוק, הילכך אפילו היה בדין שלא להשביעה משום תקנת השוק הוה להשביעה. ועוד תנן [ב"ק י"ד:] והנשים בכלל הנזק ואמרינן מנא ה"מ אר"י אמר רב וכן תנא דבר"י איש או אשה כי יעשו וגו' השוה כתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן השוה לכל דינין וכן לכל מיתות, ואמרינן וצריכי דאי אשמעינן עונשין דלעניין כפרה חס רחמנא עלה אבל לעניין דינא איש דבר משא ומתן אין אשה לא, ומדקאמר איש דבר משא ומתן וכו' ש"מ כל דבר משא ומתן בר דינא הוא ואשה בזה"ז בת משא ומתן וחייבת למיעבד דינא, אפילו אשת איש דהא נושאה ונותנת ובעיא למיעבד דינא בין פירעון בין שבועה, ותו מדקאמר אי אשמעינן דינא משום דחיותא הוא ש"מ דכל אשה דחייותא הוא אפילו א"א חייבת בדין ועבדא דינא, ועוד מדאמרינן בהכותב בכתובות [פ"ה.] ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא וכן ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי, ואם איתא דאיכא הפרש בין פנויה לא"א הו"ל לבעל התלמוד לפרושי הני מילי בפנויה אבל א"א לא, ומדלא פליג ש"מ לא שנא פנויה ול"ש א"א, ועוד הרי מצינו שהבעל מקנא לאשתו ומביאה לפני ב"ד ומשביעה ומשקה ורוצה שתתבזה, אלא ודאי לא אמר ר"א אלא לענין נדרים, ובדברים שהיא שלוחה דבעל כגון הלוואות משאות ומתנות הויא כבעל.
וראיתי בני אדם כשמזמנין נשותיהן לדין אומר אני איני נזקק לטעון בשבילה כי הקהל יתנו לה אפיטרופא שיטעון בשבילה. ורואה אני חילוק בזה, שאם יש לו דין עמה על משא ומתן, אין בעלה יכול להשמט עצמו שלא יטעון בשבילה דכל משאה ומתנתה שליחות[יה] קא עבידה וידו כידה ולא מצי אמר. [וב]נכסי מלוג אם הבעל אוכל פירות עליו לטעון, ואם אינו אוכל כגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירות אין עליו לטעון אם אינו רוצה דאמר אביי [גיטין מ"ח:] נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וה"מ דלא נחית לפירא אבל נחית לפירא מיגו דמישתעי לפירא מישתעי לגופא, ה"נ במידי דשייך ביה הבעל כגון משא ומתן של אשתו דקעביד שליחות לא מצי אמר לא טעינא בשבילה, ואע"ג דמילתא דאביי בבעל הבא לדון עם אחר שתופס נכסי מלוג אשתו, הוא הדין כשהן ביד האשה ואחר מערער עליהם. אבל אם טוענה אדם על הגניבה או גזילות וחבלות בזה הבעל יכול לומר איני נזקק לה לטעון בעדה, כיון דאיהו לא מחייב ביה לעולם אם תתחייב בדין דפגיעתה רעה אינו נזקק לטעון. והא דאמר הבעל יטעון ולא אפיטרופס, דווקא אמרינן דאין הקהל או ב"ד ממנין לה אפיטרופס אבל אם היה מוצא האחד מקרוביה או מאוהביה ורוצה לטרוח ולטעון בשבילה ומינתה אותו אפיטרופס בפני ב"ד בקניין או בפני עדים שפיר דמי דהא בעלה עצמו אי ממנה אפיטרופס שפיר דמי, דאפיטרופא לדיקנני לא מוקמינן אנן ב"ד לפי שלא ימצא שיטרח בשביל גדול אבל אם הוא ימצא אותו ימצא. ובירושלמי בפרק כהן גדול [סנהדרין פ"ב ה"א] דן ודנין אותו וימנה אנטלר כלומר הוא אפיטרופס כלומר אמאי דנין אותו עצמו ימנה אפיטרופס שיטעון בשבילו בב"ד ואם יתחייב האפיטרופא יתחייב כ"ג ויפרע, ומשני הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה כלומר בהכי עסיקינן שמינה אנטלר שיטעון בשבילו ונתחייב כ"ג שבועה וצריך הכ"ג עצמו לבא לב"ד ולישבע כי האנטלר לא ישבע ודנין אותו משביעין אותו, מדקתני וימנה אנטלר שמעינן דגדול ממנה אפיטרופא. וכל הגאונים שהיו לפני לא נתנו חילוק בין נושאות ונותנות בנכסים עם בעלה לשאינן נושאות ונותנות אלא כולם פוטרות את הבעל מתשלומין בעודה תחתיו ומלהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו, זולתי ר' קלונימוס גאון שהיה נותן חילוק בנושאות ונותנות בנכסים עם בעלה ואמר, דאם יש שותפות לאחר עם בעלה בעסק השותפות להשביע את הבעל משביע גם אשתו שלא לקחה מן השותפות כלום, ותנן נמי [שבועות מ"ה.] ואילו נשבעין שלא בטענה וכו' עד האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, אלמא אשת איש שהיא נושאה ונותנה נשבעת ולא אמרינן בעלה אינו רוצה שתתבזה, ואמרינן נמי [שם מ"ו:] שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת. וסמך לי מצאתי בתשובות [רב] שר שלום גאון ראובן שמינה עבדו אפיטרופא לגבות חובו משמעון וקיבל העבד משכון משמעון ואבד המשכון חייב ראובן באותו המשכון, מיהא דאמר ליה רבא [ב"מ צ"ו.] לרב עיליש יד עבד כיד רבו דמי דהלכה אחת היא דקא מקשי' נמי בפרק השואל [שם צ"ט.] ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמי, ועוד דיכולין למימר בעלי חובות לאדונו של עבד אי לאו דמניתיה אפיטרופא לעבד וחזינן דקא גבי מן חד ותרתין אנא לא הוינא סמיך עליה ויהיבנא ליה משכון דילי הילכך מן אילו טעמא מיחייב ראובן לשלם המשכון לשמעון, ועבד ואשה שוין דפגיעתן רעה וחייב הגאון הזה אדונו של עבד כי מינהו אפיטרופא, ה"נ האשה כי מנתה בעלה אפיטרופא דידיה מחייב לשלם בשבילה כל דמיחייבא לאחרינא.
